טביעת רגל מימית או מדרך מים (Water Footprint) הוא מדד לכמות המים הנצרכת באופן ישיר או עקיף על ידי מוצר, תהליך, אדם או מוסד חברתי כלשהו.

טביעת הרגל המימית מוגדרת ככמות הכוללת של מים מתוקים שמשמשים לייצור שירותים ומוצרים. השימוש במים נמדד בנפחי המים שנצרכו או זוהמו לצורך תהליך הייצור. ניתן לחשב טביעת רגל מימית לכל קבוצה מוגדרת של צרכנים (כמו אדם, משפחה, כפר, עיר, מדינה) או יצרנים (כמו ארגון ציבורי, עסק וכו').

את המים הללו נהוג לחלק לשלושה מקורות עיקריים: מים כחולים, שנלקחים ממאגרים טבעיים, אקוויפרים, אגמים, נהרות וכדומה; מים ירוקים, אשר נמצאים באדמה, צמחים ומיקרואורגניזמים; מים אפורים, כאלה שנעשה בהם שימוש חוזר.

טביעת הרגל המימית מחושבת כתלות במיקום גאוגרפי, והיא מראה לא רק נפחים של מים שנצרכו או זוהמו אלא גם מיקומים של מים אלה. לדבר זה חשיבות היות ולמחסור במים משמעות על פי מיקום - עודף מים בקנדה לאו דווקא מסייע לפתור משבר מים בקנייה.

למוצרי מזון יש טביעת רגל מימית גבוהה, וקיים הבדל עצום בין מזון מהצומח לבין מוצרים של תעשיות בעלי-החיים:

סוג המוצר וכמות המים (בליטר) הנדרשת לייצר ק"ג אחד:

תפוזים- 500
תפוחים- 700
תירס / תפוחי אדמה- 900
חלב- 1,000
שעורה/ חיטה- 1,300
סויה- 1,800
ביצים- 3,300
בשר עוף- 3,900
גבינה- 5,000
בשר בקר- 15,500

בהנחה שאדם מתקלח מדי יום במשך שבע דקות, אכילת ק"ג אחד של בשר בקר צורכת מים בערך כמו מקלחות במשך שנה שלמה!

איפה מסתתרים כל הליטרים הללו, אתם שואלים?

גידול בקר מצריך ליטרים רבים של מים לא רק כי הפרות צריכות לשתות. המזון של הפרות- המספוא- מצריך כמויות מים גדולות לגידולו. בנוסף לכך, מים רבים אובדים בתעשיות החי במהלך הטיפול בחיות (שטיפה, צינון מבנים, חדירת הפרשות למי תהום וכו') ובמהלך עיבוד שרידי הגוף או תוצרי הגוף של החיות (שטיפה במפעלים לעיבוד וכו').

אז מה אפשר לעשות?

*פתרון ברמה המקומית:

ישנן מדינות בעולם בהן נושא המים הוא עניין קריטי במיוחד והן יכולות להשתמש בפתרון זה באופן מקומי, למרות שהוא לא פותר את הבעיה הגלובלית.

יבוא תוצרת חקלאית- אחד הפתרונות לבעיית המחסור במשק המים העולמי הוא הגדלת הסחר במים וירטואליים (מכירה הכוללת בחישוב לא רק את עלות המוצר עצמו אלא גם מחשבת בנפרד את עלות המים- טביעת הרגל המימית- של אותו מוצר).

כאשר מדינה מייבאת מוצרים הדורשים מים לצורך ייצורם, היא חוסכת שימוש במים שהיו נדרשים אילו הייתה מייצרת את אותו מוצר בעצמה. הפקת קילוגרם חיטה, למשל, מצריכה בערך 1,300 ליטר מים, לכן כל קילוגרם חיטה מכיל, באופן וירטואלי, 1,300 ליטר מים. יצוא חיטה לארץ שחונה פוטר את תושביה מהפניית מים לגידול חיטה, ומקטין את לחץ הביקוש על מקורות המים המקומיים.

*פתרונות ברמה הגלובלית:

- צריכה של כמויות בשר קטנות יותר והעדפה של מזון מן הצומח

- צריכה של פחות כמויות מזון (צרכן ממוצע בחברה המערבית זורק כ-30% מהאוכל שהוא קונה, המהווים כ-20% מהמים שהוא צורך).

- שיפור יעילות הייצור:  הכנסת שיפורים טכנולוגיים לתהליך הגידול והייצור של הבקר שיגרמו לחיסכון במים.

- הנדסה גנטית: נמצא במחקר ופיתוח- נחקרת האפשרות להנדסה גנטית של פרות כך שהגידול שלהן יצרוך פחות מים (ריבוי של פרות או בידוד גנים של פרות שטביעת הרגל המימית שלהן היתה הנמוכה ביותר בעדר).

כפי שניתן לראות, קיימים כבר כמה פתרונות ברמה האישית וברמה הכוללת יותר

אבל הנושא הזה, כמו כל נושא טביעת הרגל המימית הוא לרוב סמוי מעינינו, כי אנחנו לא מקבלים עליו פירוט בחשבון המים שלנו.

נשמח אם תשתפו אנשים במידע החשוב הזה

ואם תוכלו לנסות ולהעלות עוד הצעות לגבי ייעול ושיפור טביעת הרגל המימית של מוצרי הבקר.